למען השבת החטופים לאלתר, בינג'ג'נו ברצף את שני טקסי ציון השנה לשביעי באוקטובר ושיתפנו תובנות ספיריטואליות על־טבעיות. התווכחנו על מה יותר ממלכתי, כסאות כתר ריקים או השיר החדש של אביב גפן, ותהינו כמה ילדות לוהקו לאותה נדנדה. חשנו המון, אנד סו און אנד סו און

כמיטב המסורת של נטפליקס, גם לנו יש חרא טאקט ואפס מאופס של רגישות. ככה יוצא ש… במיוחד לציון שנה לטבח ה-7 באוקטובר… מצאנו את עצמנו משחררים פרק על הדוקו החדש של נטפליקס "מיסטר מקמהן" - הלוא הוא המוח שמאחורי ארגון ההיאבקות הבידורית שהשתלט על העולם - כל כך השתלט שאין שום דרך שלא לדבר על כל דבר בעולם, כולל המלחמה הישראלית במצבה הנוכחי, כאירוע רסלינג בידורי אחד ענקי. דיברנו על הקהלים השונים שעוקבים אחרי הדמויות המיתולוגיות, על נסראללה הנבל, על מיסטר נתניהו (האב או הבן?) והעסקים המשפחתיים הסבוכים שמתפרצים מאחורי הקלעים אל מרכז הזירה, על הטרנים והספינים בעלילה דרך דמויות צד כמו גדעון סער, על איך ברסלינג כמו ברסלינג, תמיד המנצח האמיתי הוא לא מי שמרביץ הכי חזק אלא מי ששולט בנרטיב, וסו און וסו און…

אחרי ביקור מולדת של שבוע שהתחיל עם טיל חות'י ליד נתב"ג, המשיך בכטב"מ מעל הגג אצל אבא בכנרת וכמעט נגמר בממ"ד… זמן טוב לביקורת סרטים עם מלא ציצי. ככה זה מלחמה, המזוין מתחיל לזיין, המציף נהיה מוצף, המחזק יוצא מחוזק, המומחז נהיה מחוזי, וסו און וסו און

שיחה שמתחילה בספורט ונגמרת בספורט אבל היא בכלל, בדיעבד, כולה על היפ הופ, כלומר, על פופ שהפך כולו לשלוחה מורחבת של היפ הופ לא משנה באיזה תחום, ועל כמה גבי עייף מזה שהכל נהיה ספורט של וויראליות מודעת לעצמה שממנפת ביטוי אישי וחוויה אישית שכבר מזמן לא מעניינת אותו, שיחה שאיכשהו נעה בין מייקל ג׳קסון למייקל ג׳ורדן, בין רייגאן למיילי סיירוס, בין אגיינסט מי! לפורטר רובינסון, גבי קורא לזה "משבר אוטופיקציה", יואב קורא לגבי זקן, גבי מתנגד, יואב מאגד, הכל מתגמד, השיח מתנדנד, משהו שמתחרז עם נד, או מד או בד, אנד סו און אנד סו או

ליין חדש של פרקי ריאקציה עם טעם של פעם, קונטרריינים על סטרואידים, או במלים אחרות, רסלינג פרו פרימיום דלוקס. מעין המשך לשיחה מקיימנו בשבוע שעבר בנושא זקנה, הפעם על הצד ההופכי של המשוואה: הנוער של היום ומה לעזאזל הבעיה עם להגיד שיש איתו בעיה. כי מה יותר ריאקציונרי מלדרוש שהנוער של מחר יתנהג כמו הנוער של אתמול? אז סגרנו כמה חשבונות עם הקידז: התלוננו על מחדלי התקשורת וההבעה של דור אלפא, ועל הזוּמרים שבסוף יוצאים הכי בוּמרים, עפנו על טיפה נוסטלגיה ניינטיזית של ימי קלינטון, גור ובלייר, על בריטפופ על הדוקו החדש של נטפליקס על להקות הבנים דאז ועל למה טיילור סוויפט זה בעצם הרבה יותר אינפנטילי מבריטני, אנד סו און אנד סו און

גבי הפיל על יואב את אבא שלו הפעם, ד״ר אליהו בן משה, דמוגרף, לשעבר סמנכ״ל הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.. הכל רק כדי להסתלבט על זקנים. בסוף, באופן אירוני אך מתבקש, גבי מצא את עצמו בשיחה עם שני אבות מאופקים וגם יצא הכי בוּמר בחבורה. על הדרך ניסה להקשות על ההורים שלו בשאלות כמו: מה זה להרגיש זקן? האם פעם באמת היה טוב יותר, מגמתית? האם זקנה תמיד מלווה בתחושות נוסטלגיה וחוסר רלוונטיות והאם זה בהכרח רע? דברנו גם על הדמנציה של ביידן, על החיתולים של טראמפ, בחנו את אחד הטקסטים האחרונים של עופרי אילני ב־הארץ על העולם שמזדקן בזמן שישראל נשארת צעירה לנצח ועד כמה זה בעצם טוב ליהודים, אנד סו און אנד סו און

שיחה עם איימי, שפעם הייתה אמריקאית אבל היא תמיד אינדפנדנט ניו יורקרית, בעקבות הדיבייט בין הנשיאים האמריקאים. למה יואב העדיף את טראמפ ב-2016 ולמה איימי צריכה לשקול להצביע לטראמפ ב-2024. הוא פשוט עושה אמנות אינסטינקטיבית טובה, כזו שיש בה חיכוך אבל אין בה סיכון. או שזה בעצם בידור. בכל מקרה זה ספקטקל. אנד סו און אנד סו און

חלק שלא נכנסה לשיחה שתצא בשישי